גד הפקות נ' ניו גרפיק פרסום - תובענה חוזית

1

 

מדינת ישראל

 

בתי המשפט

בית משפט השלום פתח-תקוה

א  001325/02

 

בפני:

כב' השופט א. קסירר

 

29/12/2003

 

 

 

 

 

 

בעניין:

1 . גד הפקות

2 . בשארי גדי

 

 

ע"י ב"כ

עו"ד פרידמן עמיר

התובעים

 

 

נ  ג  ד

 

 

 

 

1. נוימן אלון

2. ניו גראפיק פרסום (1997) בע"מ ח.פ. 8-252321-51

 

 

 

ע"י ב"כ

עו"ד מסורי רז

הנתבעים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

1.      התובעים–משרד הפקות ומנהלו – עותרים לחייב את הנתבעים–חברה ומנהלה – לשלם להם עבור פרסום מודעה שהוזמנה על ידם ולפצותם בגין נזקים שנגרמו בגין אי פרעון החוב הנטען.

       התובעים עותרים בעיקרי תביעתם להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 2– החברה למנהלה – הנתבע 1.

 

2.      מנהל הנתבעים עותר בעיקרי הגנתו לסלק את התובענה נגדו בהעדר עילה ובאשר היריבות הינה בין התובעים לחברה–הנתבעת 2.

 

3.      לאחר שנשמעו מנהלי הצדדים ובין היתר מתוקף תחום עיסוקם המשותף וטעמים שנועדו לקרב קץ לסכסוכים שביניהם, הסכימו הצדדים ובאי כוחם כי ינתן פסק דין על דרך הפשרה ללא צורך בנימוקים וכך הוחלט. (פרוט' מיום 28.12.03).


 

4.         לפשרה כח רב, אך היא אינה נעדרת מגבלות.

הפשרה אינה מנותקת מן הדין אלא יוצקת חסד בו.

הפשרה אינה מתעלמת ממושכלות בסיסיות בדין, כגון המוציא מחברו עליו הראיה, עדות יחיד, מידת ההוכחה ונטל הראיה.

כפי שבמקום בו אין חבות לא יפסק סכום נזק, אף אם הוא קיים, כך לא ייפסק סכום נזק נעדר בסיס ראייתי של ממש במקום שקיימת בו חבות.

 

"בעלי דין שנלחמו את מלחמת המשפט והביאו לידי חשיפתו, ברורו, ניתוחו וביצועו - תבוא עליהם ברכה. ואולם, ברכה כפולה ומכופלת תיפול על ראש בעלי דין המוחלים על מלחמתם ועושים שלום ביניהם".

(חיים ה' כהן, המשפט, 1991, עמ' 914).

 

"מצווה לאמר לבעלי דינים בתחילה: בדין אתם רוצים או בפשרה? אם רצו בפשרה עושין ביניהם פשרה. וכל בית דין שעושין פשרה תמיד - הרי זה משובח ועליו נאמר: משפט שלום שיפטו בשעריכם (זכריה, ח', טז').

איזהו משפט שיש עימו שלום? הווי אומר: זה בצוע. וכן בדוד הוא אומר: ויהיה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו (שמואל, ב, טו') איזהו משפט שיש עימו צדקה? הווי אומר: זה ביצוע והיא הפשרה" (רמב"ם, סנהדרין, כב, ד).

 

"המשפט נעשה ונועד למען סלילת הדרכים לעבר השלום, ואם השלום המושלם עצמו אינו ניתן להגשמה, טוב עשו הצדדים בהחלטתם ללכת לפחות בדרכים העשויות להוביל אליו, וכל ההולך בהן, מתקרב אט אט לעולם בלי מלחמות" (חיים כהן, שם).         60221

 

 

מביא ואומר כב' השופט טירקל (ע"א 97\1639 ניתן 17.1.99): "את המילים צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז כ') דרשו חז"ל – "אחד לדין ואחד לפשרה" (סנהדרין ל"ב ע"ב). כביכול, שני "מיני צדק" הם, צדק הדין וצדק הפשרה.

 

כביכול, שניהם עומדים זה בצד זה, אינם דוחקים זה את זה: ואולי אף מותר להם שיבואו, ברב או במעט, זה בגבולו של זה.... גם שיקול דעתו של בית המשפט הפוסק על דרך הפשרה מבוסס הן על הדין והן על השיקולים הנוספים שהזכרתי ("בעיקר, שיקולים אנושיים ומוסריים העולים מתוך הנסיבות המיוחדות של העניין ושל המתדיינים" – תוספת שלי מתוך דבריו – א.ק.).

אולם כאן, לא ניתנה הבכורה לאלה או לאלה.

 

ראה בית המשפט לטוב לפניו,  ישקול כך – או, בעיקר שיקולים שבדין: ראה טוב לפניו,  ישקול כך – או, בעיקר – שיקולים נוספים, בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה,  במידה היפה בעיניו.

 

מאמרו הקלאסי של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק "הלכה ואגדה" פותח בקטע בלתי נשכח:

"להלכה - פנים זועפות, לאגדה פנים שוחקות.

זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל - מידת הדין; וזו

ותרנית, מקילה, רכה משמן - מידת הרחמים. זו

גוזרת גזרה ואינה נותנת לשעורים: הן שלה הן

ולאו שלה לאו; וזו יועצת עצה ומשערת כחו ודעתו

של אדם: הן ולאו ורפה בידה. זו -קלפה, גוף,

מעשה; וזו - תוך, נשמה, כונה. כאן - אדיקות

מאובנת, חובה, שעבוד; וכאן התחדשות תמידית,

חרות, רשות". (ח"נ ביאליק "הלכה ואגדה" כל כתבי

ח"נ ביאליק (מהדורה שמינית, הוצאת "דביר"

תל אביב, תש"ז) בעמ' ר"ז).

 

גם הדין והפשרה כך. לדין - פנים זועפות, לפשרה - פנים שוחקות.

הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית "מזעיפה", בדרך כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה.

 

"בסיכום, ראוי לעודד את המתדיינים ללכת בדרך הפשרה ומשפסק בית המשפט על דרך זאת, ראוי לה לערכאת הערעור שלא תתערב בפסיקתו אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן המצדיקים התערבות כזאת. המקרה שבפנינו איננו כזה". (השופט טירקל שם).

 

מוסיף כב' הנשיא בפס"ד זה כי: "...אכן, פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה ההתחשבות בדין היא אפשרית".

 

5.      לאחר שעיינתי בכל החומר בתיק ונתתי דעתי לדברי מנהלי הצדדים, אני קובע:

 

א.     הנתבעת 2 תשלם לתובע 1 סך 9,711 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.00 ועד פרעון בפועל.

       לסכום יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 3,500 ₪ כולל מע"מ, נכון להיום.

 

ב.     למרות האמור בסעיף א', היה והנתבעת 2 תשלם לתובע 1 סך 4,500 ₪ נכון להיום בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, יראו את הסכום הפסוק כמסולק.


 

 

 

ג.      הנתבע 1 מחויב לשלם לתובע סכום המשקף הוצאות, לרבות בגין אגרת בית המשפט, בסך 500 ₪ נכון להיום. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין ומתום מועד זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד פרעון בפועל ובפרעונו יראו את התביעה כנדחית נגדו.

 

ד.     מעבר לאמור, ישא כל צד בהוצאותיו ובשכ"ט פרקליטו.

 

 

6.      המזכירות תעביר פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

 

ניתן היום ד' בטבת, תשס"ד (29 בדצמבר 2003) בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

 

א.קסירר, שופט

 

 

 



חזרה >>>











מי אנחנו | אודות המשרד | קניין רוחני | ספרים | מאמרים | גלרייה | צור קשר
פטנטים | סימני מסחר | מפת אתר


©Copyright 2009
SEO by www.wsiseo.co.il
Created and maintained by WSI
This site is optimized for Netscape 4.0 and Internet Explorer 5.0 or higher. Please download an updated version.