ב ת י  ה מ ש פ ט

 

 

 

פ ס ק ֿ ד י ן

 

מ ב ו א

 

לפניי תביעה כספית בעילה של הפרת זכות יוצרים.

 

הנתבע הוא בעל בית עסק הרשום כעוסק מורשה בשם 'גלריית דניאל' (שאינו אישיות משפטית), ועוסק במסגור ובממכר ציורים, הדפסים, ליתוגרפיות וכיוצא באלו. התובעת היא ציירת מוּכרת (ספר על אודות פועלה המקצועי הוגש כמוצג 'נ/1'). בכתב תביעתה התובעת טוענת כי הנתבע גזל והעתיק שש יצירות אמנות פרי מכחולה והעמיד למכירה העתקים מפרים שלהן. כמו^-כן, לטענתה הנתבע הפר את זכויותיה המוסריות ביצירות. מכאן תביעתה.

 

השאלות שעל המדוכה בתובענה זו הן האם לתובעת זכות יוצרים ביצירות נשוא התביעה, ואם כן, האם הנתבע הפר אותה. אם אענה בחיוב על שתי השאלות, אבחן מהו הפיצוי שהתובעת זכאית לו בנסיבות המקרה.

 

ד י ו ן

 

1.                     הדין החל

 

חוק זכות יוצרים, התשס"חֿֿ2007, ס"ח 2119 (להלן: ,,החוק החדש"), פורסם ברשומות ביום 25.11.07 ונכנס לתוקף שישה חודשים מיום הפרסום (ראו סעיף 77). עלֿֿפי סעיף 78 לחוק החדש, שכותרתו ,,תחולה והוראות מעבר" –

 

הוראות חוק זה יחולו גם לגבי יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) עד (י).

 

(סעיף^-קטן (א))

 

סעיף 78(ג) מורה שעל פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחולה יחול הדין הקודם לעניין הפרת זכות היוצרים או הזכות המוסרית ולעניין התרופות בשל ההפרה (ראו: דברי הסבר להצעת חוק זכות יוצרים, התשס"הֿֿ2005, ה"ח 1116, 1142). לאור מצוות החוק החדש, יידון תיק זה עלֿֿפי הדין שהיה נוהג ערב תחילת תחולתו (ראו: ע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON – HK – limited [נבו, 03.08.08] [להלן: ,,פרשת בתימו"]).

 

2.                     האם לתובעת זכויות יוצרים ביצירות

           

במסגרת פועלה המקצועי יצרה התובעת סדרה של שישה ציורים מקוריים המציגים את העיר תלֿֿאביב הישנה (להלן: ,,היצירות"), שללא ספק הם יצירות אמנותיות. היצירות נמכרו זה מכבר לאנשים שונים (סעיף 16 סֵיפה לתצהירה). התובעת גורסת כי נתנה הרשאה לחברת 'יניב פעלים' לעשות שימוש בתשלילי תצלומים של היצירות לשם הצגתן בלוח שנה שהפיקה האחרונה, ובתמורה קיבלה תשלום (סעיף 10). בהסכמתה, נוספו לתצלומי היצירות מסגרת מסביב לכל ציור, הכותרת ,,היו זמנים בתלֿֿאביב" בראש כל ציור, ושמם של הציור ושלה – בתחתית כל ציור (העתקים של שש היצירות כפי שהופיעו בלוח השנה צורפו כנספח ב לתצהיר התובעת).

 

הנתבע טוען שהתובעת לא הוכיחה כי היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות (סעיפים 23א ו^-28 לתצהירו). טענה זו טוב היה לה שלא הועלתה משהועלתה, אך משהועלתה יש לדחותה. סעיף 9(1) לפקודת זכות יוצרים קובע:

 

מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה[...]

 

כאמור, עלֿֿגבי תצלומי היצירות שהופיעו בלוח השנה (נספח ב לתצהיר התובעת) צוין שמה של התובעת כשם מי שציירה את היצירות. קמה חזקה כי היא בעלת זכויות היוצרים ביצירות. חזקה זו לא נסתרה. אם כך, הוכח שהתובעת היא בעלת זכות היוצרים בשש היצירות נשוא התובענה.

 

במאמר מוסגר יוזכר כי בתצהירו של הנתבע (סעיף 31) עלתה הטענה שאם, כגרסת התובעת, הועתקו ההדפסים מלוח השנה, כי אז הזכויות שייכות ל'יניב פעלים', מפיקת הלוח. טוב עשה הנתבע כשחזר בו מהטענה בחקירתו הנגדית (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 7–13).

 

3.                         האם הפר הנתבע את זכויות היוצרים של התובעת בשש היצירות

 

א)            בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע העתיק, שכפל, יצר, החזיק, הציע למכירה ואף מכר הדפסים מפרים של שש מיצירותיה.

 

התובעת הצהירה (סעיף 5 לתצהירה) כי גילתה שהדפסים של יצירותיה נמכרים אצל הנתבע כאשר נסעה ביום 16.03.06 ברכבה ברחוב אילת בתלֿֿאביב, ואז הבחינה בהעתק ציור שציירה בחלון הראווה של 'גלריית דניאל'. שישה ימים לאחר מכן ביקר בבית העסק עוה"ד ברי וורם, אשר עבד אז כטרוםֿֿמתמחה במשרד פרקליטהּ. באותו ביקור רכש הדפס בתמורה לתשלום סך של 300 ₪ (נספח ד לתצהיר התובעת; הקבלה צורפה כנספח ג לתצהירה) וצילם הדפס נוסף אשר הוצב בחלון הראווה של בית העסק (תצלום החלון – נספח ה לתצהיר התובעת; על הדברים העיד בעמ' 6 לפרוטוקול, שורה 31, ובעמ' 7, שורות 17–18). עיון בתצלום שני ההדפסים (נספחים ד וְ^-ה לתצהיר התובעת), שהוכח כי הנתבע החזיק בגלריה, מסלק כל ספק שהועתקו מתצלומי היצירות שנדפסו בלוח השנה (נספח ב לתצהיר התובעת), וזאת – מבלי לקבל את הרשאת התובעת לכך. הציורים זהים זולת מספר הבדלים: בתחתית ההעתקים שנכללו בלוח הופיע הכיתוב ,,ציור: רחל טימור". מן ההדפסים שהוצעו למכירה בגלריה הושמט הכיתוב, וכך גם חלק מהמסגרת שהופיעה בלוח. מהתבוננות בתצלומים עולה עוד ששני ההדפסים הועתקו מלוח השנה, ולא מהתשלילים (ראו גם עדות התובעת בעמ' 23 לפרוטוקול, שורה 31–עמ' 24, שורה 6). בחקירתה החוזרת הסבירה התובעת:

 

ש: את אמרת לנו קודם שההדפס הזה הוא מתוך לוחֿֿהשנה. כיצד את יודעת לומר את זה?

ת: הצורה שזה מודפס עכשיו. זאת צורה שמבחינה טכנית הם לא יכולים לעשות את זה טוב יותר. זה מועתק מלוחֿֿהשנה. הזוויות המכורסמות מסביב – אינני מציירת באובלי. זה היה בזמנו קישוטים כאלו (מצביעה על פינות הציור בלוחֿֿהשנה) והם הסירו את הקישוטים.

 

(עמ' 28, שורות 16–20)

 

בתצהיר התשובות לשאלות שהוצג לו נשאל הנתבע אם מכר או החזיק הדפסים של היצירות. על כך השיב בשלילה (העתקי השאלון ותצהיר התשובה הוצגו וסומנו 'ת/3'). גם גרסה שונה העלה, ולפיה החזיק ברשותו רק שני הדפסים של שתי יצירות, שמהם מכר אחד בלבד. לדבריו, שני ההדפסים שנמצאו אצלו נמסרו לו מלקוח לשם מסגורם. בעניין זה ביקש להסתמך על הזמנת עבודה מיום 10.05.05, שבה נכתב:

 

2 תמונות

בד קנווס

מיסגור רגל עץ

 

ובמקום המתאים לסכום: ,,260" (נספח י לתצהירו). לטענתו, משלא הופיע הלקוח לאסוף את ההדפסים הממוסגרים, הציע אותם למכירה. בחקירתו, כאשר נתבקש ליישב את הסתירה בין הגרסאות, התחמק תחילה ממתן תשובה ישירה (עמ' 33 לפרוטוקול, שורה 9–עמ' 34, שורה 26), ולבסוף ענה:

 

אני מודה שאני מכרתי. אני מודה שמכרתי ציור.

 

ואשר לתשובותיו לשאלות שבשאלון הסביר:

 

יכול להיות שלא הבנתי את זה. אני הוצאתי חשבונית על הציור. ציור אחד נשאר אצלי עד היום.

 

(עמ' 34, שורות 27–30)

 

הנתבע עצמו מודה כי החזיק והציע למכירה שני הדפסים של יצירות התובעת, ואף מכר אחד מהם. הואיל ולא נתקבלה הרשאת התובעת להפקת הדפסים, עסקינן בהדפסים המפרים את זכויותיה באותן יצירות.

 

עוה"ד וורם הצהיר (סעיף 5 לתצהירו) כי בעת ביקורו בגלריה ראה, פרט לשני ההדפסים המפרים שתיעד, העתק מפר נוסף של אחת מיצירות התובעת (כן ראו עדותו בעמ' 7 לפרוטוקול, שורות 21–22, ובעמ' 10, שורות 3–4 ו^-8–9). הוא העיד:

 

זאת התמונה שקניתי (מציג את התמונה הראשונה מנספח ב). זו התמונה הנוספת שראיתי (מציג את התמונה השנייה בנספח ב). וזו התמונה שראיתי בחלון הראווה וצילמתי (מציג את התמונה שנראית בנספח ה).

 

(עמ' 10, שורות 20–22)

 

בא^-כוח הנתבע הטיח בו:

 

ואני אומר לך שלא ראית את התמונה.

 

על כך השיב:

 

אתה במילים אחרות אומר שאני משקר, וזה לא נכון. אני יכול להעיד רק על מה שראיתי, רק מה ששמעתי, רק על זה להעיד. אני ראיתי את התמונה.

 

(עמ' 10, שורה 32–עמ' 11, שורה 2)

 

בהמשך נשאל מדוע לא כתב בתצהירו איזה הדפס נוסף ראה, וענה:

 

קל לי יותר להסביר כשרואים פיזית את התמונה.

 

(עמ' 11, שורות 3–6)

 

איך ידע בזמן ביקורו כי ההדפסים הם בבחינת הפרה של זכויות התובעת? התובעת, סיפר, הראתה לו את היצירות בלוח השנה (שם, שורות 7–12). הוא התלבט אם לרכוש גם את ההדפס הנוסף, שנמצא בתוך בית העסק, אך לא היה ברשותו די כסף (שם, שורות 13–20). הוא לא צילם את אותו הדפס משום שהדבר היה מעורר שאלות, והוא לא היה מעוניין בכך (עמ' 10, שורות 23–31).

 

התובעת ובן^-זוגה לשעבר, מר מיכאל גביש, העידו כי ראו בגלריה הדפסים של כל היצירות נשוא התובענה:

 

בסךֿֿהכול שישה. כולל מה שבחלון הראווה.

 

(גביש, בעמ' 17, שורות 31–33; ראו גם סעיף 7 לתצהירו)

 

הוסיפה על דברי חברה התובעת:

 

אני ראיתי אחת בחלון ועוד חמש בצד, עומדות ככה. אני ראיתי אותן, קיבלתי שיגעון ויצאתי.

 

(עמ' 28, שורה 32–עמ' 29, שורה 2)

 

בא^-כוח הנתבע התנגד לתשובה זו וביקש למחקה מהפרוטוקול (עמ' 29, שורה 5). אכן יש להעיר כי התובעת לא הצהירה בתצהיר עדותה הראשית שראתה במו עיניה שישה הדפסים מפרים בגלריה, הגם שבתצהיר התשובה לשאלון (המוצג 'נ/3', תשובה מס' 3.30) הצהירה זאת.

 

כך או כך, עדותו של עוה"ד וורם כי ראה בגלריה שלושה הדפסים מפרים של היצירות מהימנה ומקובלת עליי.

 

כזכור, הנתבע הצהיר בתצהיר התשובות לשאלון שהוצג לו ('ת/3') כי לא מכר ולא החזיק את ההדפסים של יצירות התובעת. גרסה זו אינה נכונה. בכתב ההגנה הודה כי החזיק בגלריה רק שני הדפסים (נספחים ד–ה לתצהיר התובעת), שאחד מהם אף מכר לעוה"ד וורם (סעיף 23ב לתצהירו ועמ' 37 לפרוטוקול, שורות 28–29). הוא הפנה לנספח י לתצהירו כשטען כי שני ההדפסים נמסרו לו לצורך מסגור (סעיף 23ג לתצהירו). עלֿֿגבי אותה הזמנת עבודה עלומה פרטי המזמין אינם מצוינים. כיום, העיד, הוא משתדל לגבות את פרטי ההתקשרות של מזמין העבודה:

 

[...] היום אם אני מראה לך ספר הזמנת עבודה שלי, תראה שברובם יש מספרי טלפון. [...]

 

(עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 22–25)

 

בהמשך טען באוזניו בא^-כוח התובעת כי הזמנת העבודה אינה נוגעת כלל לעניין, ועל כך השיב:

 

איך אתה יכול להוכיח שזה לא שייך לעבודה הזאת? אני כן יכול להוכיח, כי כתוב ,,2 תמונות בד קנווס, מסגור רגל עץ, 260 שקל לשעה". סידור עבודה אצלי – יש לי פנקס הזמנות עבודה, יש לי פנקס הזמנות. בנאדם שבא ומזמין אצלי ומשאיר אצלי חמש תמונות למסגור ואני כותב את הטלפון שלו... אני אינני כותב שמות. בפנקס ההזמנות שלי – אין שמות. באף הזמנת עבודה אין שם.

 

(שם, שורות 26–32)

 

את כל פנקס הזמנות העבודה שלו לא הציג על מנת שיוכל בית המשפט להיווכח אם לא ביקש את פרטי המזמין בכל ההזמנות באותה תקופה. הימנעותו מעשות כן פועלת אפוא לחובתו.

 

זאת ועוד: בסעיף 23ז לתצהירו מצהיר הנתבע כי מכר לעוה"ד וורם את ההדפס במחיר המסגרת והעבודה בלבד, כך שהלכהֿֿלמעשה ניתן לו ההדפס חינם. לו קיבלתי את גרסתו באשר להזמנת שתי מסגרות במחיר 260 ₪, פירוש הדבר היה שמסגור הדפס אחד מחירו 130 ₪ (כפי שאישר בחקירתו, בעמ' 36 לפרוטוקול, שורות 28–29). ברם כזכור, ההדפס הממוסגר נמכר לעוה"ד וורם תמורת 300 שקלים. אם כן, נסתר האמור בסעיף 23ז (ואת תשובותיו המתחמקות של הנתבע בעניין ראו בעמ' 36, שורה 30–עמ' 37, שורה 7).

 

נוכח מה שהובא עד הנה אני קובעת כי גרסתו של עוה"ד וורם, שלפיה חזה בשלושה הדפסים של יצירות התובעת בגלריה, כמפורט בעדותו, עדיפה בעיניי מגרסתו של הנתבע, שבה נתגלו סתירות, כמפורט לעיל.

 

סעיף 2(1) לחוק זכותֿֿיוצרים, 1911, קובע הפרת זכות יוצרים מהי:

 

רואים זכותֿֿיוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכותֿֿהיוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכותֿֿהיוצרים[...]

 

ובסעיף 2(2) נקבע:

 

כמו כן רואים זכותֿֿיוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם –

(א) הוא מוכר או משכיר או מעמיד או מציע לשכירות בדרך מסחרית; או

(ב) הוא מפיץ לצרכי מסחר או במידה שיש בה כדי להזיק לבעל זכותֿֿהיוצרים; או

(ג) מציג בתערוכה לפני הציבור בדרך מסחרית; או

(ג1) הוא מחזיק בה[...]

 

לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהחזקת שלושת ההדפסים המפרים, ועל אחת כמה וכמה מכירת אחד מהם ללא הרשאת התובעת, הן הפרת זכות יוצרים עלֿֿפי סעיף 2 לחוק.

 

ב)            הנתבע טוען כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 8 לחוק זכותֿֿיוצרים, 1911, הקובע לאמור:

 

אם הוגש משפט מחמת הפרת זכותֿֿיוצרים ביצירה, והנתבע טוען שלא ידע מדבר קיומה של זכותֿֿיוצרים ביצירה, לא יהא התובע זכאי לכל תרופה משפטית, פרט לקבלת צו^-מניעה או צו^-איסור לגבי ההפרה, אם הוכיח הנתבע שבתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכותֿֿיוצרים ביצירה.

 

הגנת סעיף זה כבר נפסק כי תחול ,,רק על אדם המפר זכותֿֿיוצרים, מבלי לדעת – ומבלי שהיה לו יסוד סביר לחשוד – שקיימת בכלל זכותֿֿיוצרים ביצירה הנדונה, ולא די בכך שהמפר לא ידע, ולא היה לו יסוד לחשוד, שהתובע דוקא הוא בעל זכותֿֿהיוצרים [...]" (דברי כבוד השופט לנדוי בע"א 241/55 דפוס ניאוגרפיקה נ' מסדה בע"מ, פ"ד יא 890, 892 [1957] [ההדגשה במקור]; ע"א 2312/02 דרוק נ' דנציגר, פ"ד נט(6) 421, 430–431 [2005]; פרשת בתימו, פסקה 11). אין ספק שהנתבע, אדם שעיסוקו במכירה של יצירות אמנות, היה צריך להיות מודע לכך שהיצירות שהועתקו מוגנות בזכות יוצרים, ואין נפקא מנה אם לא ידע שהתובעת היא בעלת הזכות בהן. בחקירתו ניסה להיאחז בטענה זו, ונדרש להתעמת עם המצב לאשורו:

 

אבל ידעת שמדובר ביצירת אמנות וידעת שאתה מוכר אותה.

 

תשובתו הייתה:

 

זו לא יצירת אמנות בשבילי, זאת הדפסה. זאת הדפסת בד קנווס.

 

(עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 16–17)

 

לאור האמור לעיל, לא תוכל תפיסתו זו של הנתבע להטיל צל שבו יוכל לחסות. ולטענתו כי ההדפסים נמסרו לו מלקוח כדי שיתקינם במסגרות יש להשיב, שאפילו קיבלתי גרסה זו כפשוטה, עדיין היה עליי לקבוע כי גם אם לא הגיע מזמין העבודה לקחתה לא היה הנתבע רשאי לסחור בהדפסים.

 

המסקנה המתבקשת מכל אשר פירטתי עד הלום היא שהנתבע הפר את זכויות היוצרים של התובעת בשלוש יצירות. לא נחה דעתי באשר לתביעת התובעת בכל הנוגע לשלוש היצירות הנוספות.

 

ג)             התובעת טוענת כי הופרו זכויותיה המוסריות ביצירות. הזכות המוסרית, היינו הזכות ששם היוצר יצוין לצד יצירתו ושהיצירה לא תסולף, שייכת למחבר היצירה, ובענייננו – לתובעת. זכות זו מעוגנת בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, הקובע בין היתר:

 

(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2) מחבר זכאי שלא ייעשה ביצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה.

[...]

(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה, אף אם לא הוכיח נזק ממון[...]

 

מבט בתצלומי שני ההדפסים (נספחים ד–ה לתצהיר התובעת) מלמד כי שם היצירה שהופיע בתחתית התמונה שהוצגה בלוח השנה הועתק אליהם, ושם יוצרת היצירות הושמט. אי^-לכך יש לקבוע כי הופרו זכויותיה המוסריות של התובעת באותם הדפסים.

 

4.                     פיצוי

 

משהוכח כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת בשלוש יצירות, יש להידרש לשאלת גובה הפיצוי המגיע לה.

 

כפי שהובהר בתחילת פסקֿֿהדין, במקרה דנא חל הדין שהיה קיים עובר למועד תחילת החוק החדש. ההוראה הנוגעת לעניין היא הוראת סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, הקובעת בזו הלשון:

 

לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ^-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים[...]

 

החוק החדש, יוער, קובע פיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ לכל היותר בגין כל הפרה (סעיף 56(א)). כאן הוכחה הפרת זכות יוצרים בשלוש יצירות.

 

לעניין השיקולים שיש לשקול בעת קביעת שיעור הפיצוי נפסק:

 

[...] בבחירת סכום הפיצויים ללא הוכחת נזק שומה על בית המשפט לשים לנגד עיניו את שתי מגמות היסוד שבדיני זכויות יוצרים: האחת – פיצויו של בעל הזכות; השנייה הרתעתם של המפר ושל מפרים פוטנציאליים אחרים. מחד גיסא, מחייבת המגמה הראשונה שלא להיתלש לחלוטין מאומדן נזקו המשוער הממשי של התובע ולא להביא להתעשרותו שלא כדין. [...] מאידך גיסא, מצדיקה המגמה השנייה להתחשב, לצורך קביעת סכום הפיצוי, במצבו הנפשי של המפר, היינו להחמיר פחות עם מפר תמים ולהחמיר יותר עם מפר במתכוון [...]

שיקולים שונים עשויים להילקח בחשבון בקביעת הפיצוי לאורן של מגמות היסוד הנ"ל: עוצמתן, מספרן ומשכן של ההפרות; סוג היצירה; אשמו של המפר; אופיו וגודלו של העסק המפר וכיוצא בזה [...]

 

(דברי כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 271–272        [1992] [להלן: ,,פרשת שגיא"]; ראו גם פרשת בתימו, פסקה 18)

 

וכן:

 

[...] יש לפרוס לפני בית המשפט, בדיון או בחומר המובא לפניו, נקודות ייחוס כלשהן, אשר יהא בהן כדי להדריך את בית המשפט בבחירת סכום הפיצוי הסטטוטורי [...]

 

(פרשת שגיא, בעמ' 265)

 

החוק החדש (סעיף 56(ב)) מפרט אילו שיקולים רשאי בית המשפט לשקול בטרם קביעת גובה הפיצוי בלא שהוכח נזק, וביניהם: היקף ההפרה, חומרתה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח שצמח לנתבע, תוםֿֿלבו של הנתבע ועוד. לאחר ששקלתי שיקולים אלו, אני סבורה כי בנסיבות המקרה הפיצוי הראוי המגיע לתובעת עומד על סך 10,000 ₪ בגין כל הפרה של זכות היוצרים שלה, ובסךֿֿהכול: סך של 30,000 ₪. אמנם הרווח שצמח לנתבע קטן, אולם בשעת קביעת גובה הפיצוי יש להתייחס גם לגורם ההרתעה – הן כלפי הנתבע הן כלפי מפרים פוטנציאליים אחרים.

 

מעדותה של התובעת התרשמתי כי מהלך העניינים גרם לה עגמתֿֿנפש. כאמור, עלֿֿפי סעיף 4א(5) לפקודת זכות יוצרים, מי שנפגעה זכותו המוסרית זכאי לפיצויים בסכום המסור לשיקולֿֿדעת בית המשפט גם בתביעה שבה נזק ממון לא הוכח. לאור הנסיבות האופפות את ענייננו נראה לי כי נכון יהא לפצות את התובעת בסכום כולל של 4,500 ₪, לפי סעיף 4א(5) לפקודה.

 

ס ו ף ֿ ד ב ר

 

התביעה מתקבלת בחלקה.

 

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 34,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו^-כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך השווה לֿֿ20% מהסכום הפסוק. אשר לתשלום האגרה – הואיל והתביעה הוגשה על סכום גבוה, אני מחייבת את הנתבע לשאת באגרה באופן יחסי לסכום הפסוק.

 

ניתן בלשכתי היום, ה' באדר, תשס"ט (1 במרס 2009).

 

המזכירות תשגר העתק פסקֿֿהדין לבאי^-כוח הצדדים.