בתי המשפט

 

 

 

 

 

 

פסק דין

 

השופטת אסתר קובו

 

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 25469/98 (כבוד השופטת ר. פינצ'וק-אלט) לפיו התקבלה, בחלקה, תביעת המשיבה נגד המערערים בגין הפרת זכויות יוצרים בקטלוג אותו הפיקה, בעוד תביעה שכנגד של המערערת 1, נדחתה. (להלן: "פסק הדין").

 

רקע

 

1.         בתאריך 10.11.97 התקשרו המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: "דנה") והמערערת 1 והמשיבה שכנגד (להלן: "יסמין"), בעלת סטודיו לגרפיקה, בהסכם לפיו תבצע יסמין עבור דנה עבודות גרפיקה (ההסכם מצורף כנספח 2 לתיק מוצגי דנה). עבודות אלו, שהוכנו על גבי מחשב ונשמרו בקבציו (להלן: "קבצי המחשב") היו אמורות לשמש את דנה בקטלוג פרחים שהכינה עבור אגרסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ (להלן: "הקטלוג" ו"אגרסקו" בהתאמה).

 

בחלוף כחודש ומחצה חתמו דנה ויסמין על הסכם נוסף (להלן: "הסכם ההבהרה") אשר עוסק בעיקרו בשני תחומים: (א) התחייבות דנה למתן קרדיט ליסמין בנוסח שנקבע שם; (ב) תשלום יתרת חוב ליסמין שהצטברה בגין העבודה ובגין עבודה אחרת, לפני הורדת העבודה לדפוס.

 

2.         בסמוך לאחר חתימת הסכם ההבהרה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים באשר להקף התיקונים שנדרשו בקבצי המחשב והתשלום עבורם, דבר שעיכב את סיום הפקת הקטלוג במועד שבו התחייבה דנה לספקו לאגרסקו (1.2.98). במצב דברים זה פנתה דנה לבית משפט השלום בהמרצת פתיחה שהוגדרה על ידה "דחופה". במסגרתה, ביקשה דנה כי ינתן פסק דין הצהרתי המחייב את יסמין למסור לה את כל קבצי המחשב שהכינה עבורה וכן פסק דין הצהרתי לפיו היא בעלת זכויות היוצרים בסקיצות, קבצי התמונות הממוחשבות והסריקות שבוצעו על ידה ונמסרו ליסמין. במקביל התבקש צו עשה זמני המחייב את יסמין למסור לה, באופן מיידי, את כל קבצי המחשב (ה"פ 176150/98 מיום 28.1.98)

 

3.         הצו ניתן בו ביום ובנוסף על מסירת כל קבצי המחשב הורה הצו גם על מתן קרדיט ליסמין כאמור בהסכם ההבהרה (צו מיום  28.1.98, נספח 8 לתיק מוצגי דנה). אלא שאז התברר לדנה כי יסמין מכרה את קבצי המחשב לאחיה, המערער 2, תמורת הסך של 35,000 ₪. עובדה חדשה זו הביאה את דנה, בשנית, לפתחו של בית המשפט, והפעם לקבלת צו עשה כנגד המערער 2 המחייב אותו עצמו למסור את קבצי המחשב לידיה (צו מיום 28.1.98, נספח 12 לתיק מוצגי דנה). 

 

בתאריך 4.2.98 נמסרו לדנה קבצי המחשב. לאחר מסירתם הודיעה דנה לבית המשפט כי היא מבקשת להפסיק את ההליכים שם, ותובענתה נמחקה. 

 

4.         בין לבין ובעקבות השתלשלות העניינים דלעיל, פנתה דנה לחברה אחרת (להלן: "טוטל גרפיקס") שתבצע עבורה את עבודות הגרפיקה הדרושות, ובתאריך 6.2.98, באיחור של שבוע ימים, מסרה דנה את הקטלוג לאגרסקו.

 

5.         בסמוך לאחר מכן הגישה דנה את תביעתה האופרטיבית נשוא פסק הדין. בכתב התביעה (המתוקן) תבעה דנה מיסמין ואחיה לפצותה בגין הפרת זכויות היוצרים בקטלוג ובצילומיו. כן תבעה דנה תרופות בגין הפרת ההסכם עימה, לרבות ההוצאות שנגרמו לה לצורך הפקת קטלוג חדש, אובדן ימי עבודה, פגיעה במוניטין, טיסתה לגרמניה לצורך מסירת הקטלוג והשבת הכספים אותם שילמה ליסמין בגין עבודתה.

 

יסמין, משל עצמה, הגישה תביעה שכנגד בה טענה כי ביצעה את רובן המכריע של עבודת העיצוב, הגרפיקה והפקת הקטלוג, ועל כן הינה בעלת זכויות היוצרים בקבצי המחשב. כן טענה כי דנה הפרה את ההסכם עימה, כמו גם את הסכם ההבהרה. על רקע זה תבעה יסמין מדנה לשלם, בין היתר, את יתרת הסכומים עליהן הסכימו, לטענתה, הוצאותיה המשפטיות בגין ההליכים בצווי העשה הזמניים, פגיעה במוניטין, עגמת נפש וכן פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכויות היוצרים ב – 36 קבצי מחשב המרכיבים את הקטלוג.

 

6.         בית המשפט קיבל בחלקה את תביעתה של דנה, ודחה את תביעתה שכנגד של יסמין. השאלה העיקרית בה דנה הערכאה הדיונית היתה מי בעל זכות היוצרים בקטלוג ובצילומים, והאם הופרה זכות היוצרים הפרה בגינה זכאים מי מהצדדים לפיצויי כלשהו. בתמצית, קבע בית המשפט כי בחינת הזכויות תעשה בהתאם להסכמים בין הצדדים ולהוראות הדין העוסקות בזכות יוצרים. אלא שבהקשר זה קיבל בית המשפט את טענתה של דנה כי הסכם ההבהרה נחתם על ידה לאחר שהופעלה עליה כפייה כלכלית ועל כן מבוטל באופן שבו נותר רק ההסכם המקורי (ראו סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, להלן: "חוק החוזים" ופסק הדין בע"א 8/88 רחמים נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100 (1989)).

 

ההסכם בין השתיים שותק באשר לעצם זכות היוצרים בקבצי המחשב ובקטלוג, אך על פי הפסיקה, הנותן עזרה טכנית אינו הופך בשל כך ליוצר והוא אינו קונה זכות יוצרים ביצירה. לבית המשפט הוכח, עובדתית, כי יסמין פעלה בהתאם להנחיות אותן מסרה לה דנה, ולמעשה נתנה לה עזרה טכנית בלבד, כך שבמעשיה מנסה יסמין, כך על פי קביעת בית המשפט, לנכס לעצמה יצירה לא לה. לאור האמור, נדחתה תביעתה של יסמין לזכות יוצרים בקבצי המחשב. כן נפסק כי בנסיבות ביטולו של הסכם ההבהרה, שוב לא היה מקום ליתן קרדיט ליסמין בקטלוג בנוסח שנקבע בהסכם ההבהרה, כך שדנה לא הפרה את צו העשה שהורה לה לעשות כן, כטענתה של יסמין.

 

בהתייחס לצילומים שצולמו על ידי דנה הכלולים בקטלוג פסק בית המשפט כי ביצירה מעין זו הבעלות הראשונה של זכות היוצרים הינה לאגרסקו, מי שהזמינה אותם תמורת תשלום (סעיף 5(1)(א) לחוק זכות יוצרים 1911, להלן: "החוק"). בהעדר ראיה בכתב לכך כי אגרסקו ויתרה על זכותה זו, דנה אינה יכולה לטעון לבעלות בזכות היוצרים בצילומים, להפרתה או לפיצוי בגינה.

 

לא כך הוא לגבי הקטלוג; הערכאה הדיונית קבעה כי אמנם דנה הציעה לאגרסקו מספר סקיצות שונות של הקטלוג, עליהן הביעה זו את דעתה, אולם אין בכך כדי לגרוע מהיות הקטלוג יצירת אומנות מקורית פרי ידה של דנה, אשר לה – כמחברה הראשון של היצירה ובהעדר הסכם בכתב הקובע אחרת - זכות יוצרים בהתאם להוראות סעיף 5(1) לחוק. אשר על כן, משמכרה יסמין את קבצי המחשב לאחיה, הפרה היא את זכות היוצרים של דנה בקטלוג (סעיף 1(2) לחוק). גם העיכוב בהחזרתם של קבצי המחשב והצעתה של יסמין לאגרסקו למכור לה את הקבצים מהווה פגיעה בזכותה של דנה המזכה אותה בפיצויי הסטטוטורי  בסך של 20,000 ₪.

 

בגין הפרת ההסכם, חויבה יסמין לפצות את דנה בסכום של כ – 50,000 ₪ אותו שילמה לטוטל גרפיקס לצורך השלמת הקטלוג, בסכום של כ – 12,500 ₪ בגין שבעה ימי השקעה נוספים בהפקת הקטלוג וכן בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. חלק מהסכומים נושאים ריבית והצמדה ממועד הוצאתם. דרישתה של דנה לפיצוי בגין ראשי הנזק של עוגמת נפש וטיסה, נדחו. 

 

מכאן לערעורים שלפנינו;

 

7.         הצדדים הסכימו כי פסק הדין ינתן על יסוד המסמכים המצויים בתיק בית המשפט, ואף הגישו הודעות לפיהן צמצמו את טיעוניהם לטענות הבאות:

 

א.         הערעור - ערעורם של יסמין ואחיה מופנה כנגד חיובם בגין הפרת זכויות יוצרים של דנה בקטלוג, כנגד חיובם בתשלום עבור אובדן ימי העבודה של דנה, וכן כנגד דחיית תביעתה של יסמין בגין הפרת זכויות היוצרים שלה בקבצי המחשב. 

 

ב.         הערעור שכנגד – דנה מערערת על דחיית תביעתה בעניין הצילומים, המצויים עד היום בידי יסמין ואחיה, ומבקשת לפסוק לה 10,000 ₪ פיצוי בגין הפרה של כל צילום וצילום בנפרד. עוד מערערת דנה על כך שיסמין לא חויבה להשיב את ששילמה לה, שלא נפסק לה פיצוי משמעותי וניכר בגין עגמת הנפש שנגרמה לה והחזר עלות כרטיס הטיסה לגרמניה. כן מבקשת דנה בערעורה הגדלת הפיצוי בגין אובדן הכנסותיה.

 

שילוב טענותיהן של דנה ויסמין מביאנו, הלכה למעשה, לערעור על מרבית הקביעות בפסק הדין.

 

דיון

 

הפרת זכויות היוצרים

 

8.         השאלה למי זכות היוצרים בקטלוג ובצילומיו נגזרת מההסכמים השונים שנחתמו בין דנה ויסמין, כמו גם מההסכם בין דנה לבין אגרסקו וכן מהוראות הדין.

 

כאמור, הסכם ההבהרה בוטל מחמת כפייה. על כך מערערת יסמין הטוענת כי לא בנקל יבטל בית משפט חוזה מחמת כפייה, שכן אמות המידה כפי שנקבעו בפסיקה הינן מכבידות. רק בכפייה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי ואשר חיי מסחר תקינים והוגנים אינם יכולים לשאתם, העומדים במבחן הכפול של "איכות" ושל "עוצמה" או לחצים כבדים החותרים תחת עצם הרצון המינימאלי - רק אלה עשויים להקים עילה להשתחררות מחיוב חוזי (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994) וע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(6) 769, 787 (2003), על אסמכתאותיהם). לטענתה של יסמין, חוזה שבאופן אובייקטיבי הינו הוגן וסביר, לא ניתן לבטלו מחמת כפייה כלכלית, ואם נבחן את הסכם ההבהרה הרי שתוכנו מלמד על סבירותו, אין מדובר שם בתוספת של סכומים יוצאי דופן, אין כל ראיה מזמן אמת כי דנה הביעה מחאה או סרבה לחתום עליו, וגם לאחר החתימה היא פעלה על פיו. דנה, כך לטענת יסמין, החליטה לחזור בה מהסכם ההבהרה לא בשל כפייה, אלא מסיבותיה שלה.

 

9.         דנה בתגובה, תומכת יתדותיה בפסק הדין ומדגישה שהוכח כי בסמוך מאד למועד הגשת הקטלוג לאגרסקו, התנתה יסמין את מסירת קבצי המחשב בתשלום סכומים נוספים ובמתן קרדיט. בנסיבות אלו, וכדי להבטיח את מסירת הקטלוג בזמן נאלצה היא להסכים לתנאיה של יסמין שהפעילה לחץ עסקי שלא כדין.

 

10.        סעיף 17 לחוק החוזים מתווה שלושה תנאים מצטברים לקיומה של עילת ביטול זו: (א) קיומו של חוזה; (ב) כפייה, כשגם כפיה כלכלית עונה על תנאי זה בהתאם להלכת אקספומדיה דלעיל; (ג) קשר סיבתי בין הכפייה הכלכלית לבין חתימת ההסכם. בהתקיימותם של תנאים אלו רשאי הנפגע לבטל את ההסכם בדרך הקבועה בסעיף 20 לחוק החוזים.

 

11.        אין מחלוקת בדבר קיומו של היסוד הראשון, באשר הסכם הבהרה נחתם על ידי דנה ויסמין. המחלוקת נעוצה ביישום פרשנות ה"כפייה" על נסיבות העניין ובקשר הסיבתי. 

 

12.        לטעמי, גם שני יסודות אלו מתמלאים באופן שבו ניתן לקבוע כי דנה חתמה על הסכם ההבהרה מחמת כפייה, וקמה לה עילה לביטולו.

 

הנסיבות מלמדות כי יומיים לפני חתימת הסכם ההבהרה, שילמה דנה ליסמין את כל התמורה המוסכמת עבור עבודתה בסך של 13,000 ₪ בצרוף מע"מ והיתה זכאית לקבל את שהזמינה. אלא שבפועל יסמין דרשה ממנה תוספת של 2,250 ₪ בצרוף מע"מ (חלק מהסכום עבור עבודה קודמת) וכן מתן קרדיט על "גרפיקה ממוחשבת" בקטלוג. כל אלה היוו תנאי – עשרה ימים לפני מועד אספקת הקטלוג לאגרסקו - להורדת העבודה לדפוס.

 

סבירות הסכם ההבהרה והגינותו אינה יכולה להבחן אך מנקודת מבט אחת – הסכום הכספי שניתן במסגרתו, אלא מכלול הנסיבות הוא הקובע. על כן, גם אם סכום של 2,250 ₪ אינו משמעותי כטענתה של יסמין, יש לבחון את יתר דרישותיה, הגם שלא צוין בצידם תג מחיר, את עיתויין, את טובת ההנאה הנוספת שצמחה לדנה, אם בכלל, כתוצאה מהסכם ההבהרה ואת הנזק שהיה עלול להיגרם לה אלמלא היתה נענית לדרישותיה של יסמין. 

 

דומה כי יחסי הכוחות עת חתמו הצדדים על ההסכם המקורי היו שווים. אלא שתוך כדי ביצועו של ההסכם, ולאחר שדנה מילאה את כל חיוביה, בחרה יסמין לנצל את כוחה כמי שקבצי המחשב מצויים בידיו והתנתה את המשך ביצועו של ההסכם בדרישות נוספות שלא בא זכרן קודם לכן, שאינן רלוונטיות לעבודה (תשלום עבור עבודה קודמת) ושאינן נהוגות אלא בהסכמתו של המזמין (ראו עדותו של מנהל השיווק והמכירות בחברת טוטל גרפיקס לעניין נוהג מתן קרדיט על ביצוע בכפוף להסכמת המזמין, עמ' 8 לפרוטוקול, שו' 15). עיתויי העלאת הדרישות – ימים ספורים לפני מועד מסירת הקטלוג לאגרסקו - והנזק הכלכלי שהיה עלול להגרם לעסקה של דנה, שהיה באותה עת בתחילת דרכו, מבחינת המוניטין וחשיפתה לתביעה מאגרסקו, כל אלו לא זו בלבד שמערערים את יכולת ההסתמכות של המתקשר על החוזה כמכשיר כלכלי, אלא גם יוצרים לחץ בלתי ראוי ובלתי מוסרי. נדגיש עוד כי דנה לא קיבלה בגין "הסכמתה" להסכם ההבהרה כל תמורה מעבר למה שהגיע לה מלכתחילה על פי ההסכם המקורי: דנה התחייבה לתוספת תשלום, דנה התחייבה לתת לה קרדיט, דנה גם התחייבה לוותר על כל טענות בקשר עם העבודה. יסמין היא הנהנית היחידה מהסכם ההבהרה וכל שהיתה אמורה דנה לקבל הינם קבצי המחשב שאת תמורתם כבר שילמה, במלואה. דומה אפוא כי הסכם ההבהרה, במכלול תנאיו, אינו הוגן או סביר. דנה, כצד החלש בו, לא זכתה לכל הגנה ראויה, אם בכלל. אציין שגם לאחר חתימת הסכם ההבהרה לא מסרה יסמין את הקבצים אלא המשיכה לדרוש מדנה סכומים נוספים לצורך שחרורם, לאחר שטענה כי יש עלות לתיקונים הנוספים אותם מבוקש כי תעשה. מצאתי כי לאור המועד שבו הועלו דרישותיה של יסמין, לא נותרה בידיה של דנה אפשרות של ממש, אלא להעתר להן. משכלו כל הקיצין ודנה פנתה לבסוף לבית המשפט הוכח, אם כי בדיעבד, כי אפשרות זו אכן לא היתה מעשית, שכן יסמין ואחיה התחמקו מביצוע הצווים.

 

בשולי הדברים נעיר כי שאלת הקשר הסיבתי אף היא עלתה בין השיטין, אך לא מצאתי הוכחה לכך כי דנה התקשרה עם טוטל גרפיקס לביצוע העבודה עובר לחתימת הסכם ההבהרה, וכי נתלתה בטענת הכפייה רק כדי להשתחרר מהסכמתה כלפי יסמין.

 

מכאן שהסכם ההבהרה מבוטל וזכויות היוצרים תבחנה בהתאם להסכם המקורי ולהוראות הדין.

 

הפרת זכות היוצרים בקבצי המחשב

 

13.        לטענת יסמין היא ביצעה את רובן המכריע של עבודות העיצוב והגרפיקה של הקטלוג, וכן את מרבית עבודות ההפקה, ניהול החומרים, ניהול העבודה וההתקשרות עם בית הדפוס. קבצי המחשב הינם יצירה מקורית וחדשה שהיא השקיעה בהכנתה זמן, מאמץ וכשרון. לפיכך, כיוצרת הקבצים היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בהם כאמור בסעיף סעיף 5(1) לחוק הקובע: "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה" (לכלל זה חריגים, אלא שבשלב זה אינם נוגעים לעניננו). לטענת יסמין, זכות היוצרים חלה גם על צורת עריכה או עימוד או עיצוב, ודי בכך שאלו יהיו מינימאליים כדי שניתן להבחין בתרומה של היוצר. לאור כל האמור טעה בית המשפט משקבע כי עבודתה של יסמין היתה טכנית בלבד, בפרט כאשר בית המשפט קבע כי נעשה לבסוף שימוש בקבצי המחשב שנערכו על ידה. די בעריכה זו כדי להקנות לה זכות יוצרים ביצירה הגלומה בהם. 

 

14.        השאלה שלפנינו בדבר אופי עבודתה של יסמין הינה שאלה שבעובדה. התשובה שניתנה על ידי השופטת המלומדת היתה כי העבודה היתה טכנית גרידא. הלכה מושרשת היא כי אין בית המשפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, דינים עליון סט 67 (2004); ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, דינים עליון סח 562 (2004)). לא מצאתי בהחלטתה זו של הערכאה הדיונית פגם המצדיק התערבותנו. השופטת המלומדת ביססה ממצאיה על המסמכים שהוצגו ועל עדויותיהם של יסמין ואחיה. בהסכם המקורי תוארה העבודה המוזמנת כ"עימוד טקסט וביצוע גרפי", בהסכם ההבהרה הוסכם על מתן קרדיט בנוסח "גרפיקה ממוחשבת". יוצא כי בשני ההסכמים אין רמז לעיצוב הנטען על ידי יסמין. יסמין עצמה העידה – ובכך חזרה בה מהאמור בתצהירה - כי לא נמסר לה עיצוב הקטלוג, אלא הביצוע בלבד, ואחיה העיד כי אכן יסמין אינה בעלת זכות היוצרים בקטלוג. לפתחה של יסמין אף עמד לרועץ העדר הצגתה של כל ראיה שתתמוך בטענתה כאילו דנה אינה מקצועית וכי היא נדרשה להשלים את שזו חסרה או כל ראיה כי ביצעה בקטלוג דבר מה נוסף מעבר לעבודה טכנית של ביצוע. נפוך הוא, הוצגו ראיות מהן עלה כי דנה דרשה מיסמין תיקונים ובדיקות מיוזמתה היא ולא ניתן לומר עליה, כטענת יסמין, כי שימשה "צינור להעברת הודעות" מאגרסקו, ותו לא. 

 

15.        מכאן, שעבודתה של יסמין היתה טכנית והתמצתה אך בהעברת עיצוביה והוראותיה של דנה למחשב. על פי הפסיקה והספרות, אין לה בהם זכות יוצרים (ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר, פ"ד מו(3) 254, 263 (1992), טוני גרינמן זכויות יוצרים 225-226 (2003), להלן: "גרינמן").

 

16.        המסקנה היא כי בהעדר זכות יוצרים ליסמין בקבצי המחשב אין לדבר על כל הפרה מצד דנה בעניין זה, ודין טענתה של יסמין להדחות.

 

הפרת זכות היוצרים בקטלוג

 

17.        עסקינן בקטלוג כמכלול, להבדיל מכל מרכיב שלו בנפרד, וכזכור, קבע בית המשפט כי הזכויות ביצירה זו הן של דנה.

 

18.        לטענת יסמין, סעיף 5 לחוק קובע כי בהעדר הסכם הקובע אחרת, הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה הינו, בענייננו, מזמין היצירה תמורת ערך - אגרסקו. מסקנה זו מבוססת על עדי ומוצגי דנה עצמה. כך, עדותו של מנהל השיווק של אגרסקו (להלן: "שורק") כי זכות היוצרים בקטלוג הינה של אגרסקו, וכך מכתב אותו כתב לה ב"כ אגרסקו, בשיאו של הסכסוך ובסמוך לאחר צו העשה, כי הרכוש שבידה של יסמין – רכושה של אגרסקו הוא (מוצג 10 לתיק מוצגי יסמין). משכך, מנועה דנה מלטעון אחרת כי היא בעלת זכות היוצרים.

 

19.        ומנגד, טוענת דנה לעניין זה כי ההסכם בינה לבין אגרסקו אינו קובע דבר לעניין זכויות היוצרים. במצב זה, חל הדין – סעיף 5 לחוק הקובע כי המחבר הינו בעל זכות היוצרים הראשונה.

 

20.        למען הסדר הטוב, נביא את הוראתו המלאה של סעיף 5(1)(א) לחוק, הרלוונטי לענייננו:

 

"5(1)    בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה: ובתנאי –

 

(א)       שאם היה זה פיתוח, צילום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה, הרי אם אין הסכם הקובע את ההפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את ההעתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים;

 

(ב)        אם היה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ"י חוזה שירות או שוליאות ... "

 

21.        לאור האמור, הכלל הינו זה המצוי בסעיף 5(1) רישא ולפיו הבעלות הראשונה מוענקת למחבר. הסייגים לכלל באים לידי ביטוי בסעיפי המשנה שבו; בס"ק (א) העוסק בפיתוח, צילום או תמונה, שאז אם הקלישאה או ההעתקה המקורית הוזמנו תמורת ערך, זכות היוצרים הינה למזמין ובס"ק (ב) העוסק בחוזה שירות או שוליאות, שאז הזכות הינה למעביד.  סעיף אחרון זה אינו רלוונטי לענייננו.

 

ככל שמבססת יסמין מסקנתה בדבר זכות היוצרים למזמין, אגרסקו, על ס"ק 5(1)(א), הרי שהסייג הנ"ל מצומצם, כאמור, לשלוש יצירות אומנות: פיתוח, צילום או תמונה. בעניננו, עסקינן בקטלוג, יצירה המשלבת טקסט ותמונה במטרה לשווק את מוצרים המצולמים שם. הקטלוג, כמכלול, אינו נופל בגדר אחת משלוש יצירות האומנות דלעיל, ולכן חוזרים לכלל הרגיל של המחבר כבעל הזכות.

 

22.        מכאן, שדנה היתה הבעלים הראשון של זכות היוצרים בקטלוג, ועולה השאלה האם העבירה זכות זו לאגרסקו.

 

אמנם שורק העיד כי לאחר יציאת הקטלוג הזכויות הן של אגרסקו, אך הערכאה הדיונית דחתה פן זה של עדותו וקבעה כי אין אגרסקו יכולה לייחס לעצמה זכויות שאינן מעוגנות עלי כתב כמצוות סעיף 5(2) לחוק המחייב, כעניין מהותי, כתב כתנאי להעברת זכות יוצרים.

דרישת הכתב – האם מהותית או ראייתית – לא עלתה לדיון על ידי הצדדים בערעורים שלפנינו, אולם מעיון מדוקדק בעדותו של שורק, נראה כי דווקא תומך הוא בהיותה של דנה בעל זכות היוצרים בקטלוג, לפחות בטרם זה נמסר. וכך העיד: "זה הנוהג שעד שמוסרים את הקטלוג הזכויות כולן שלה, ברגע שהקטלוג יוצא – זכויות בקטלוג כולן שלנו..." (הדגשה אינה במקור, פרוטוקול מיום 13.12.99 עמ' 24 שו' 21-22). במקרה שלפנינו, במועד פרוץ הסכסוך בין יסמין לדנה הקטלוג טרם נמסר כך שדנה היתה עדיין הבעל הראשון של הזכות, גם על פי שורק. מסקנתנו זו מתחזקת גם מתוך העובדות, שכן בפועל הקטלוג שהודפס ונמסר לאגרסקו לא נבע מקבצי המחשב שנמסרו מיסמין (שכפי הנראה היו קבצי פריהנד בלבד -  קבצי מלל מעומד), אלא שהיה צריך להוסיף ולהשקיע ביצירת המוצר הסופי.  סיכומה של נקודה זו, זכות היוצרים בקטלוג במועד שבו הופר על ידי יסמין, היתה בידי דנה.

 

23.        דומה כי אין מקום להרחיב את הדיבור על הפרתה של זכות היוצרים על ידי יסמין ואחיה. במכירת קבצי המחשב בהם גלום הקטלוג, בהפרת צווי בית המשפט שהורו על מסירת קבצי המחשב, ובהצעתה של יסמין לאגרסקו, בזמן אמת, למכור לה את הקבצים שברשותה - כל אלו עולים כדי הפרת זכותה של דנה לעשות בו שימוש ולהפיצו (סעיף 1(2) לחוק).

 

24.        הפיצוי הסטטוטורי קבוע בסעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים 1924 (להלן: "הפקודה") ונע בין 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪. לא מצאתי להתערב בקביעת השופטת כי הפיצוי יעמוד על הצד הגבוה.

 

הפרת זכויות היוצרים בצילומים

 

25.        כזכור, בית משפט השלום לא פסק לדנה פיצוי בראש נזק זה, משום שקבע כי אין היא בעלת זכויות היוצרים בצילומים, אלא אגרסקו לפי סעיף 5(1)(א) לחוק. בהעדר ראיה בכתב, כדרישת סעיף 5(2) לחוק על העברת הזכות לדנה, זו נותרה בידי בעליה הראשונים - אגרסקו.

 

לטענת דנה, שגה בית המשפט בקביעה זו; שורק העיד כי מבחינתה של החברה הזכות בצילומים שייכת לדנה. עד זה הינו בעל תפקיד בכיר באגרסקו, עדותו לא נמצאה בלתי מהימנה והיא היתה ממוקדת ולא כללית בניגוד לקביעת בית המשפט. דנה טוענת כי שלושים צילומים מתוך אלו המרכיבים את הקטלוג צולמו על ידה, וניתן לעשות בהם שימוש בניירות מכתבים, לוחות שנה, כרטיסים וכיו"ב. אלא, שהצילומים, לרבות הנגטיבים, נמצאים ברשות יסמין ואחיה ונמנע ממנה לעשות בהם שימוש כלכלי נוסף כמפורט. צילום, כך על פי דנה, נהנה מהגנת החוק. בהתאם להלכה פסוקה, לכל   יצירה/צילום יש ערך כלכלי נפרד גם אם היא מהווה מכלול מיצירה שלמה. בהתאם, דורשת דנה פיצוי בגבולות הסטטוטוריים הקבועים בסעיף 3א לפקודה - 10,000 ₪ לכל צילום, ובסך הכל  300,000 ש"ח.

 

לחילופין טוענת דנה כי ככל שאכן זכות היוצרים בצילומים הינה לאגרסקו, הרי ששורק העיד כי החברה היתה המאשרת לדנה לעשות שימוש בצילומים לצרכים עסקיים שונים מהקטלוג. להבדיל מהעברת הזכות כולה, העברת זכות השימוש אינה מחייבת מסמך בכתב.

 

26.        לעומתה, טוענת יסמין כי הצילומים כלל לא הוצגו לבית המשפט, כך שלא הונחה בפני בית המשפט כל תשתית לעניין קיומה של "יצירה" שיצרה דנה. ככל שישנה יצירה מעין זו, תומכת יסמין במסקנת בית המשפט כי הזכות בצילומים הינה לאגרסקו.

 

27.        טענתה של יסמין לעניין קיומם של הצילומים בעלמא היא, ואין מחלוקת אמיתית על קיומם.

 

מכל מקום, בניגוד לכלל הרגיל בסעיף 5(1) לחוק כי מחבר היצירה הוא הבעל הראשון של זכות היוצרים בה, לגבי צילום חל הסייג המצומצם שבסעיף 5(1)(א) שאם הקלישאה (תשליל) או העתקה מקורית אחרת הוזמן בתמורה על ידי אחר, הרי שבהעדר הסכם הקובע אחרת, המזמין הינו הבעל הראשון של זכות היוצרים.

 

28.        במקרה דנן, השופטת קבעה כי הצילומים הוזמנו על ידי אגרסקו תמורת תשלום.

 

נמצא כי שאלת הזמנת  התשליל כלל לא עלתה לדיון, האם הוזמן על ידי אגרסקו שאז יחול הסייג דלעיל, שמא הזמינה אגרסקו רק הדפס של הצילום והזכות הינה של הצלם, דנה.  גם בערעור שלפנינו לא התייחסו הצדדים לשאלה זו, והניחו קיומה של הבעלות הראשונה לאגרסקו, בעוד שהדיון סב על נושא העברת הזכות לדנה. על כן, בהעדר טיעון והתייחסות בפסק הדין או בערעור שלפנינו לעניין זה ולהוראות חוק אחרות שעניינן צילומים (ראו 21 לחוק), נקודת המוצא תהא, כאמור בפסק הדין, כי בעל הזכות הראשונה בצילומים הינו המזמין, אגרסקו, לפי סעיף 5(1)(א) לחוק (על כוונת הצדדים לעניין הבעלות בתשליל בצילומים למטרות מסחריות, להבדיל מצילומים בעלי ערך אישי, ראו גרינמן, שם, בעמ' 254).

 

29.        מכאן, שיש לבחון האם אגרסקו, כבעלים הראשון, העבירה את זכות היוצרים בצילומים לדנה.

 

אין מחלוקת כי בהצעת העבודה של דנה עליה חתמה אגרסקו והמהווה ההסכם ביניהן אין מצוין נושא זכות היוצרים (מוצג 1 לתיק מוצגיה של דנה). דנה טוענת כי זכות היוצרים שלה, ואילו עמדתה של אגרסקו – שאינה צד לדיון, אלא עדה בלבד מטעמה של דנה – הינה כי "אין לנו התנגדות שהמעצבים ישתמשו בחומר הגלם – תמונות, גרפיקה מסוימת וכו' אך לא בקטלוג כמכלול ..." (חקירה נגדית מיום 13.12.99, עמ' 24 שו' 22-23). בחקירה חוזרת נשאל העד מפורשות האם מבחינת אגרסקו זכויות היוצרים בצילומים שייכות לדנה, והוא ענה "בדר"כ כשבאים ומבקשים מאיתנו להשתמש בצילומים האלה עבור מגדלים אחרים אנו מסכימים" (שם, בעמ' 27 שו' 13-15, הדגשה אינה במקור).

 

על פני הדברים אומד דעת הצדדים איננו זהה; דנה טוענת לבעלות, אגרסקו מאשרת שימוש. די בכך כדי לדחות את טענתה של דנה לבעלות בזכות היוצרים בתביעתה כלפי צד שלישי. בהערת אגב אעיר כי גם כאן קבעה הערכאה הדיונית כי עדותו של שורק ה"מוותר" לכאורה על זכות היוצרים הינה עדות בעל פה בניגוד לדרישת הכתב המהותית שבסעיף 5(2) לחוק. אציין כי הכרעה זו בדבר נפקות דרישת הכתב אינה חד-משמעית באשר לטעמי יש לבחון את נסיבות העניין לרבות אופי ההכרות בין הצדדים, יחסי הכוחות ביניהם, המאמץ שהושקע ביצירה והאם התמורה משקפת את ערכה (לפרשנות דרישת הכתב כראייתית בלבד כשעסקינן בהעברת פטנטים ראו ע"א 520/80 רוזנברג נ' רובינשטיין, פ"ד לח(1) 85 (1984), ד"נ 2/84 רוזנברג נ' רובינשטיין, פ"ד לח(3) 689 (1984), והשוו גרינמן, שם, בעמ' 286).

 

30.        אלא שגם בכך לא סגי; נותרה טענתה של דנה כי אם בעלות אין לה, לכל הפחות זכות השימוש הוענקה לה, ומשזו הופרה, זכאית היא לפיצוי.

 

א.         ככלל, זכות יוצרים הינה נכס סחיר שבעליו יכול לבצע בו עסקאות, לרבות מתן רישיון – היתר לשימוש ביצירה מבלי שתועבר זכות היוצרים (שרה פרזנטי דיני זכויות יוצרים 158 (כרך שלישי, 2000). הענקת הרשיון גם אינה בגדר הענקת זכות קניינית ביצירה, אלא מאפשרת למקבלו זכות שימוש בהתאם לתנאים הקבועים ברשיון (גרינמן, שם, בעמ' 291).

 

נמצא כי יש להבחין בין מתן "רשיון" שמשמעותו טובת הנאה של ממש ביצירה המעניקה למקבלו זכות תביעה, לפחות כנגד בעל זכות היוצרים המפר את תנאי הרשיון או המונע מימושו, לבין רשות שימוש גרידא. זו מהווה מתן הסכמה לפעולה שלולא ניתן לה אישור, היתה נחשבת להפרת זכות יוצרים ועל כן משקיפים עליה כמעניקה טענת הגנה בלבד מפני תביעה בגין הפרת זכות היוצרים (שם, שם).

 

ב.         בטיעוניה בפנינו לא דקדקה דנה ולא פרטה את אופי והקף השימוש שנמסר לה, האם "רשיון" מהסוג המקנה לה זכות תביעה, האם שימוש בלבד המהווה רק טענת הגנה או שמא כל מסגרת אחרת של היתר. יחד עם זאת, גם אם הכוונה הינה ל"רשיון" כמפורט דלעיל, ספק אם זה לכשעצמו מקנה לה זכות תביעה כלפי צד שלישי בעילה של הפרת זכות יוצרים. שהרי, זכות היוצרים נותרה בידי אגרסקו ואין כל אסמכתא - בכתב או בעל פה – לפיה ויתרה היא על זכותה שלה כבעל זכות היוצרים לתבוע את המפר. זאת ועוד, ככל שנמסרה לדנה זכות השימוש, הרי שלא נטען ולא הוכח כי היתה זו זכות שימוש בלעדית המקנה לה באופן כלשהוא זכות תביעה נגד צד שלישי, אם בעילה הבאה בגדר החוק ואם בעילה אחרת מדינים אחרים.

 

מכאן, שגם טענתה של דנה לפיצוי בגין הפרת זכות השימוש שלה בצילומים, נדחית.

 

31.        לכאורה הסתיים דיוננו בעניין הצילומים, אלא שדנה, בתמיכה לעמדתה כי היא בעלת זכות היוצרים בצילומים, מבקשת להוסיף לפנינו ראיה (בש"א 9489/02). עסקינן במכתב בו כותב שורק:

 

"הנדון: זכויות יוצרים – הבהרה.

מבחינתה של אגרסקו וע"פ הנהוג עם הספקים שלנו, זכויות היוצרים של חומר קריאטיבי (איורים, צילומים, גרפיקה וכו') הם בבעלות הספקים עד שהעבודה הושלמה, נמסרה ותמורתה שולמה". (הדגשה אינה במקור, ראו מכתב מיום 2.5.02)

 

בבקשתה האמורה מדגישה דנה כי שורק היה בכל הזמנים הרלוונטיים בעל הסמכות לקבל החלטות עסקיות ומסחריות מטעם חברת אגרסקו, הוא נושא משרה בכיר בה ונציגה המוסמך. הראיה, המכתב, נחוצה לאישוש וביסוס עמדתו של שורק, היא בעלת נפקות רבה ככל שהדבר נוגע להפרת זכויות היוצרים שלה בצילומים ומכאן חשיבות הוספתה.

 

32.        יסמין מתנגדת להוספת הראיה מן הטעם כי מדובר בראיה חדשה שנוצרה לאחר מתן פסק הדין ועבור הערעור, בה מבקש שורק להבהיר את עדותו ולתקן עובדות שהעיד לגביהן ושבית המשפט לא קיבלן.  יסמין מצביעה על כך כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, אף כי מדובר בנסיון להוסיף עובדה חדשה, כי קבלת הראיה מבלי שתנתן לה האפשרות לחקור את שורק בחקירה נגדית תהווה פגיעה בזכויותיה, ושממילא אין בתוכנו של המכתב כדי לשנות את פסק הדין.

 

33.        דין הבקשה להוספת ראיה, להדחות.

 

לבית משפט של ערעור סמכות שבשיקול הדעת האם להתיר הוספת ראיות, בין היתר, כדי לאפשר מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת (ראו סיפא תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). ככלל, אין בעל דין זכאי להביא ראיות נוספות לפני בית המשפט שלערעור כדרך השגרה, וזאת יעשה רק במקרים יוצאים מן הכלל כאשר ינתן משקל מכריע לשאלה אם היתה אפשרות להביא את הראיה עוד בשלב הדיוני הקודם (ע"א 3766/91 פנחס זהבי נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט ואח' פ"ד מז (3) 580, 588 (1993)) ובתנאי "כי המבקש יראה גם שהראיה הנוספת עשויה לעזור לו, שאם לא כן, שוב אין טעם להתיר הבאתה" (המ' 371/65 (ע"א 210/65) בנק איגוד לישראל בע"מ נ' בנק "אגודת ישראל" בע"מ כפי שצוטט בע"א 1912/93 שחם נ' מנס, נב(1) 119, 133 (1998)).

 

34.        במקרה דנן, מדובר במכתב שלא היה בנמצא במועדים הרלוונטיים להליך בבית משפט השלום, מן הטעם הפשוט שנוצר לאחר סיומו, לאחר הגשת הערעור ולצורך הערעור. יתרה מכך, אין מדובר במכתבו של מאן דהוא, אלא במכתב שנכתב על ידי מי שהעיד מטעמה של דנה – שורק, ומטרתו, כדברי דנה עצמה, לאשש ולבסס את עדותו. קרי, המכתב נועד, הלכה למעשה, להבהיר את עדותו של שורק ולתקנה באופן שבית משפט של ערעור יוכל להסיק ממנה את שמבקשת דנה – כי לה הזכויות גם בצילומים. יש ממש בדבריו של ב"כ המערערים כי המכתב כראיה מהווה "מקצה שיפורים" לעדות שכבר ניתנה.

 

35.        גם לגופה אין הראיה יכולה להשפיע על תוצאת פסק הדין. אין לראיה השפעה ממשית על תוכן ההכרעה (ע"א 105/05 דהאן נ' קסון (טרם פורסם, 10.11.05)), אין היא דרושה לברור האמת ואין בה כדי לסייע למבקש לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיו המהותיות (ע"מ 8818/05 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם, 29.3.06)). דלותה של הראיה עולה מתוכנה. המעיין בה תמה מיד - אם מבחינתה של אגרסקו זכויות היוצרים בצילומים הם בבעלות הספק (דנה) עד להשלמת העבודה, מסירתה ותשלום עבורה, מהו הדין לאחר קיום התנאים הללו ?

שאלה זו היא העומדת בלב העניין, ולטעמי, דווקא משתמע  כי לאחר קיום התנאים האמורים (ואין מחלוקת כי דנה מסרה את הקטלוג הכולל את צילומיה וקיבלה תשלום), הזכות הינה של אגרסקו.

 

יוצא איפוא כי אין מקום לקבל את המכתב כראיה נוספת בערעור, בפרט כאשר בסופו של יום ממילא אין בו כדי לתמוך בעמדתה של דנה.

 

36.        סיכומו של פרק זה; ליסמין אין זכות יוצרים בקבצי המחשב. לדנה אין זכות יוצרים בצילומים ואף זכות השימוש, ככל שזו הוקנתה לה אינה מעניקה לה זכות תביעה בעילה של הפרת זכות יוצרים. אולם, לדנה יש זכות יוצרים בקטלוג, וזכות זו הופרה על ידי יסמין, דבר המזכה את דנה בפיצוי הסטטוטורי הקבוע בפקודה. 

 

הפיצוי

 

מכאן לבחינת הקפו של הפיצוי שנפסק לדנה בגין הפרת התחייבויותיה של יסמין כלפיה.

 

אובדן ימי עבודה

 

37.        בית המשפט קבע כי בשל הארועים המתוארים, השקיעה דנה עוד שבעה ימי עבודה נוסף על אלו שהיתה אמורה להשקיע בהפקה המקורית של הקטלוג. סכום הפיצוי בראש נזק זה עמד, בשקלים, על מכפלת הימים ב – 500$ שהם עלות יום עבודתה של דנה לפי אישור רואה חשבון.

 

38.        שני הצדדים חולקים על הקביעה דלעיל; יסמין טוענת כי אין בסיס ראייתי לקביעה זו שכן אישור רואה החשבון, שהוא גם קרוב משפחתה של דנה, מבוסס על נתונים שנמסרו לו מפיה של דנה עצמה בדבר עלות יום עבודתה. ואילו דנה טוענת שהפסידה הכנסה פוטנציאלית בסך של 105,000 ₪ במשך התקופה בה עבדה על הקטלוג. לחילופין, כך לטענת דנה, הרוויחה היא בפועל 7,400 ₪ ברבעון הראשון של שנת 1998 לעומת ממוצע של 83,400 ₪ ביתר רבעוני אותה השנה. יש לייחס את מיעוט הכנסותיה ברבעון הראשון לקורותיה עם יסמין ועל כן זכאית היא לפיצוי, לכל הפחות, בגין ההפרש במתח הרווחים, העולה כדי 76,000 ₪.

 

39.        דין טענות שתיהן להדחות. ראשית, פרק הזמן שבו עבדו השתיים במשותף היה קצר - שלושה חודשים. מתוכם, המחלוקות נתגלעו בעיקר בשבועיים האחרונים לעבודתן, אך בסופם הצליחה דנה להפיק את הקטלוג תוך סטייה של שבוע מהמועד המוסכם עם אגרסקו. שנית, השוואה בין הרבעונים המבוססת על שנה אחת בלבד, של עסק בתחילת דרכו שצפוי לעליות ומורדות, אין בה כדי להוות הוכחה להפסד בסכומים של 80,000 – 100,000 ₪, בעיקר לא בשל פרק זמן כה קצר. הוסף לכך את הנמקותיה של השופטת המלומדת כי מדובר בעובדת עצמאית שמטבע הדברים צופה שינויים בהכנסותיה, קביעתה כי לא נחזתה הפרעה לתפקודה של דנה אשר גם לא הביאה ראיה לכך כי דחתה עבודות שהוצעו לה כתוצאה מהארועים נשוא התובענה או כי היו מי שביטלו הזמנתם עקב "כשלונה" בהפקת הקטלוג – ומצאתי כי אין להתערב בפסיקת הפיצוי בראש נזק זה.

 

40.        אף את טענתה של יסמין אין לקבל. עובדת היות רואה החשבון קרוב משפחתה של דנה היתה לנגד עיניו של בית המשפט, אשר לא מצא לנכון לפסול אותה. אישורו של רואה החשבון (ת/17) ניתן על סמך הצהרתה של דנה, אך גם על סמך הצעות מחיר אותן בדק ובהן סכומים של 500-550$ ליום עבודה, וכן חשבוניות שהוצאו על סמך הצעות מחיר אלו (ראו חקירתו הנגדית של רואה החשבון בפרוטוקול מיום 22.12.99, עמ' 39 שו' 28-31, עמ' 40 שו' 1-2). באישור רואה החשבון ובחקירתו הנגדית שלא נסתרה הרימה דנה את הנטל להוכיח עלות יום עבודתה.

 

החזר התשלום ליסמין

 

41.        דנה טוענת כי על יסמין להשיב לה את התמורה עבור ההסכם המקורי ששולמה לה במלואה - 13,000 ₪ בצרוף מע"מ. הטענה נדחית, שאלמלא כן עלולה היא להביא לעשיית עושר שלא כדין מצד דנה, אשר לא תשלם כלל על העבודות אותן הזמינה.

 

כרטיס הטיסה

 

42.        מקובלת עלינו קביעת בית המשפט כי הנסיעה לגרמניה לא היתה כורח המציאות. ברור כי לוח הזמנים היה צפוף נוכח הארועים שהתהוו בעשרת הימים שלפני המועד להגשת הקטלוג ודחיית אספקתו בשבוע ימים, אלא שהערכאה הדיונית קבעה כי דנה טסה משיקוליה שלה, בעוד היו חלופות זולות יותר להעברת החומר לאגרסקו, ובקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב.

 

עגמת נפש

 

43.        השופטת המלומדת לא פסקה לדנה פיצוי בראש נזק זה מהטעמים המפורטים שם, במיוחד לאור התקופה הקצרה בה התנהל הסכסוך. לא ראיתי מקום להתערב בקביעה זו.

 

 

סוף דבר

 

44.        בש"א 9489/02 – נדחית.

דין הערעור והערעור שכנגד, להדחות.

           

בנסיבות העניין, ישאו המערערים (יסמין רונצקי וגור מינצר) בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪ בצרוף מע"מ. הערבות הבנקאית אשר הופקדה על ידם תועבר למשיבה על חשבון ההוצאות דלעיל.

 

בערעור שכנגד אין צו להוצאות.

 

_______________

אסתר קובו, שופטת

השופט יהושע גרוס, סגן נשיא – אב"ד

אני מסכים.

 

_______________________

יהושע גרוס, סגן נשיא – אב"ד

 

 

השופטת מיכל רובינשטיין 

אני מסכימה.

 

__________________

מיכל רובינשטיין, שופטת

 

נקבע כאמור בפסק דינה של השופטת קובו.

 

 

 

המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום כ"ט בסיון, תשס"ו (25 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.